בני, אתה היית מאלה שליוו את המאבק מתחילתו ומאלו שישבו בחדרי הדיונים הסגורים עם האוצר.
מדוע המאבק נמשך כל כך הרבה שנים?
לאורך תקופה ארוכה פשוט לא היה לנו שיתוף פעולה מצד האוצר, נהפוך הוא. לאורך השנים, משרד האוצר עשה כל שלאל ידו כדי להעלים את הסיכומים השכריים שהיו לו עם צה"ל, וניסה להתכחש להחלטת הממשלה ש/33, שקובעת את הצמדת תנאי שכרם של השוטרים והסוהרים לאלו של משרתי הקבע בצה"ל.
ההתנהגות הזו מצד האוצר גרמה לכך שהיינו צריכים לרוץ ולתקן רטרואקטיבית את מה שהושג בצה"ל לפני כן, ולא במקביל או בו זמנית.
לצערי, גם הפנייה לבית הדין לקחה זמן, בשל הניסיון לתקן את העוול באמצעות דיון אצל מי שהיתה אז המשנה ליועמ"ש. אני הייתי בדעה כל הזמן, שהדבר הנכון הוא לעמוד על קיום וועדת מעקב כמה שיותר מהר, כי היה ברור לי שהתחנה הבאה שחייבים להגיע אליה היא בית הדין לעבודה. אבל היו כאלו שחשבו שצריך למצות את ההליך הפנימי.
מטבע הדברים, הליכים בבית הדין לעבודה לוקחים לא מעט זמן, לצערנו. ההליכים גם נמשכו שנים, משום שבית הדין ניסה להציע לאוצר גישור ופשרות – והאוצר דחה את כולן.
אחר כך, בשל ההליך שנוהל על ידי גמלאי השב"כ והמוסד, בית הדין בחן גם את ההליך המקביל וחיכה להכרעה שם. כשהיה נראה שזה לוקח הרבה זמן, באי כוח התובעים עמדו על כך שאינם מוכנים להמתין להחלטות בתיק השני. ואז התקבל פסק הדין בתיק שלנו שהכיר בזכאותנו לתוספת.
ספר לי על רגע המפנה במאבק
אני רואה שני רגעי מפנה במאבק: זכיית גמלאי השב"כ והמוסד בבית הדין המחוזי והזכייה בתיק שלנו, אז ניתן משנה תוקף לקביעות משפטיות ועובדתיות בדבר "התרגיל המסריח" שעשה האוצר כנגד השוטרים, הסוהרים והגמלאים.
כשהשב"כ והמוסד זכו בהליך בבית הדין הארצי לעבודה , בו נדחה ערעור האוצר על פסק הדין שניתן בעניינם, היה לי ברור שניצחנו. עם זאת, האוצר ניסה שוב לסכל את תשלום התוספת ולמשוך זמן, וניסה לגרום לפרקליטות להגיש בג"צ על פסק הדין הסופי בתיק גמלאי השב"כ והמוסד ולהמשיך בהליכי הערעור בבית הדין הארצי בתיק שלנו.
היועמ"ש והמשנה ליועמ"ש לממשלה הבהירו לאוצר חד משמעית כי לא תוגש עתירה לבג"צ, אלא אם כן הממשלה תחליט החלטה מפורשת, מאוחרת, שגם היא ספק אם תעזור, לפיה התוספת מגיעה רק למשרתי הקבע ולגימלאיהם ולמעשה תתכחש להחלטה ש/33 שהיא עצמה החליטה, בדבר השוואת תנאי השכר.
מגיע קרדיט רב לכולם: לשר, לארגונים ולפעילי השטח. כולם הפכו עולמות כדי שהחלטה כזו לא תתקבל – והיא אכן לא התקבלה. בסופו של דבר, בזכות פעולות של כל הארגונים, פעילי השטח, חיים שמולביץ', גילה גזיאל, פרומית כהן ואחרים – גם שר האוצר וסגנו ח"כ איציק כהן, הגיעו להכרה שיש לשים קץ להלנה רבת השנים והבינו שפסקי הדין המוצדקים הם אכן סופיים ואין שום טעם להמשיך ולשחק את משחק פקידי האוצר.
רגע אחד שתזכור במאבק?
לאורך השנים ישנם רגעים רבים שאזכור. ראשית כל, הרגע בדיון אצל המשנה ליועמ"ש לממשלה בו ראינו את פקידי האוצר יורדים לדיון יחד עם הממונה דאז על סכסוכי עבודה בפרקליטות המדינה, היה רגע מכונן. היה ברור לנו באותו הרגע שאנחנו מבזבזים את זמננו בהתדיינויות פנימיות.
כמובן שהסיפוק העצום עם מתן פסק הדין בו זכינו הוא רגע אותו לא אשכח.
רגע נוסף היה כשהמשנה ליועמ"ש שם קץ לניסיונות הסחבת של האוצר והתנה פניה לבג"צ בהחלטת ממשלה חדשה, תוך אמירות ברורות לאוצר על הצורך בניהול משא ומתן אמיתי בעניין התוספת. רגע מכונן נוסף היה כאשר למרות ניסיונות הסחבת של פקידי האוצר, הגענו להחלטת ממשלה שבה הוכרה סוף סוף באופן רשמי וסופי הזכות של שוטרים, סוהרים וכלל הגמלאים לתוספת. ידענו שזו נקודת אל חזור במאבק.
איך אתה מסכם את המאבק?
היה מאבק ארוך וקשה, שידע עליות ומורדות וטלטלות רבות. ידעתי והערכתי שהוא ייקח הרבה זמן ואמרתי לכל מי ששאל אותי, שצריך להתייחס לתוספת אי הביטחון התעסוקתי כסוג של "תוכנית חיסכון". אמרתי לכל מי שביקש לדעת, כי אנחנו ננצח, אבל שזה ייקח לא מעט שנים. אני לא אופטימיסט מטבעי, אבל התחושה הייתה באופן בולט שהצדק המשפטי והענייני איתנו.