מירב שואן, אשתו של שרון שואן, מפקד מחוז צפון בשב"ס. מתגוררת עם בעלה ושלושת ילדיה שובל (22), תמיר (16) ויהונתן (9) באחוזת ברק, יישוב בעמק יזרעאל.
מירב ושרון איבדו את בתם טליה, שחלתה בסרטן. טליה הייתה צריכה להיות היום בת 20.
מירב עובדת כמנהלת חשבונות במועצה אזורית עמק יזרעאל וגם מאמנת קבוצות ריצה.
כיצד מתמודדים בזמן משבר הקורונה עם בעל שעובד בתפקיד תובעני כל כך?
כרגע מאוד עסוק בגלל משבר הקורונה ומגיע בשעות מאוחרות הביתה. אנחנו שומעים ממנו על המאמצים בשב"ס לייצר שגרה ולשמור גם על בריאותם של האסירים וגם על הסוהרים. גם כשהוא נמצא בבית, הוא עסוק מאוד ונמצא הרבה בשיחות טלפון חשובות ובתיאומים. חשוב לומר ששב"ס מתנהל למופת בכל ניהול המגיפה ולשמחתנו אסירים לא נדבקו בתוך בתי הסוהר. ננקטו לא מעט פעולות של שרון ושל הפיקוד כדי למנוע מגע בין הסוהרים לאסירים.
כל משפחתנו גרה בדרום, והריחוק מהמשפחה בתקופה הזו קשה.
האם את חוששת לבריאותו?
הוא נוקט בזהירות בעצמו, חובש מסיכה וכפפות, ממעט לפגוש אנשים וכשהוא מגיע הביתה, אנחנו נוקטים בכל האמצעים כדי לשמור על הבריאות של כל בני הבית.
שרון שימש לאורך השנים בתפקידים בכירים ותובעניים. כיצד מנהלים את חיי המשפחה?
כיום הילדים גדלו, אבל כשהיו קטנים שרון היה תמיד בתפקידים בכירים והיה לפעמים קושי מסוים בניהול הבית, עם ילדים קטנים. גרנו אז באילי סיני ושלושת הילדים הבכורים נולדו שם. בהתנתקות פינו אותנו. החלטנו לבוא לגור שנה אחת באחוזת ברק, על מנת שהבית יהיה קרוב למקום עבודתו של שרון – ונשארנו עד היום. יצרנו קשרים נפלאים עם השכנים, שהפכו לחברים, וגם זו מעטפת חשובה ומשמעותית.
לפני מספר שנים איבדתם את בתכם טליה, שחלתה במחלה קשה
טליה הייתה חולה 4 שנים וכמובן שזו הייתה התמודדות משפחתית קשה מאוד.
הייתה לנו מעטפת חברתית מדהימה ביישוב בזמן מחלתה של טליה וגם השב"ס עטף אותנו ואפשר לשרון להמשיך ולתפקד. שרון ניהל את העניינים מרחוק גם בימים קשים. היו לו הרבה שעות במחיצת טליה ועדיין הצליח לנהל ולהתנהל, ביד רמה.
פטירתה של טליה הובילה גם אותך לדרך חדשה
בימיה האחרונים של טליה נאמר לי משפט שהוביל את דרכי בהמשך.
שרון ובתנו הגדולה היו צריכים להשתתף במרתון תל אביב. הלילה לפני המרתון היה לילה מאוד קשה לטליה והבנו ששרון ושובל כבר לא ישתתפו במרתון. ואז טליה הסתכלה עליי ואמרה לי: אמא, מתי את תרוצי? הסתכלתי עליה חזרה ולא הבנתי למה היא מתכוונת.
אחרי שהיא נפטרה ולאחר שנתיים מאוד קשות, נזכרתי בימים האחרונים שלה ובמשפט שאמרה לי, והחלטתי שבשלב הראשון שובל, שרון ואני נרוץ במרתון תל אביב 10 ק"מ.
זה דרש ממני הרבה מאמץ ואימונים מפרכים, אבל החלטתי לעשות את זה ושלושתנו רצנו לזכרה של טליה, עם חולצות שלה, במרתון. החלטתי שיש פה מסר של טליה אלי, מסר "לעוף על עצמי", לעשות לעצמי ולעולם טוב.
החלטתי ללמוד אימון ריצה באוניברסיטת תל אביב ובסיום הלימודים פתחתי קבוצת ריצה, לנשים שאף פעם לא רצו. הנשים ראו שאפשר גם אחרת. הגעתי איתן ל-10 ק"מ במירוץ תל אביב האחרון. כל אחת עברה תהליך עם עצמה. אני מאמינה שנחזור לרוץ שוב אחרי הקורונה ואני ממשיכה גם עכשיו לרוץ, במסגרת ההנחיות. אנחנו מקפידים בבית להמשיך ולעשות ספורט משפחתי.
האם הימים האלו קשים יותר למי שאיבד בן משפחה?
בהחלט כן, ובוודאי לפני החגים. השנה ההורים שלי יהיו לבד וגם ההורים של שרון. יש משהו במשפחתיות ובחגיגיות שלא יתקיים השנה - וזה קשה. הימים אללו, שסביבם חלה האזכרה של טליה, יום ההולדת שלה וכמובן החג, קשים במיוחד, אבל אנחנו חזקים ונתגבר.
איזו עצה תיתני לאשת סוהר צעירה, שבעלה נמצא בתחילת הקריירה שלו?
הייתי אומרת לה להתאזר בסבלנות ולתת מקום לעבודה, כי זו מלאכת קודש. ולנשום עמוק. לכל דבר מתרגלים, וזו הופכת להיות שגרת הבית. חג שמח לכולם!
