בתחילת שנות השלושים פגש לוי שקולניק - הלא הוא לוי אשכול, לימים ראש הממשלה השלישי של ישראל - בשדות קיבוצו דגניה ב', את שמחה בלאס, מהנדס מים. בלאס אמר לו כי כדי לייעל את ההשקיה באזור יש לבנות אקוודוקט בעמק הירדן. השיחה התפתחה ונסבה על משק המים בארץ, ובלאס הסביר כי יש לשאוב מים מנחל הנעמן הזורם לים ולספק את המים להתיישבות בעמק יזרעאל. "הזרע הזה – של דברי בלאס - נזרע בליבי ושמרתי את הדבר", כתב אשכול. היו אלה ימי אמצע שנות השלושים, כשהבריטים שלטו בארץ מכוח המנדט שקיבלו מחבר הלאומים. היישוב היהודי רצה לגדול ולפתח את הארץ אך גודלו, ובעצם קוטנו, והאמצעים המצומצמים שעמדו לרשותו, לא אפשרו זאת בהיקף הנחוץ. התעוררה השאלה מי יישב את המוני העולים שזרמו לארץ-ישראל, ובמיוחד את 179,000 היהודים שהגיעו בעלייה החמישית (1929-1939) - הגדולה בעליות שהיו עד אז.היישוב הקטן בארץ לא היה ערוך לקליטת העולים – הן מבחינת קצב רכישת הקרקעות והן מבחינת הקצאת האמצעים שלא היו. זאת כמובן בנוסף לבעיה: מאיפה יביאו אליהם מים? רק מוחו היצירתי של אשכול היה מסוגל להמציא פתרון גאוני למצב בלתי אפשרי זה. אשכול, איש החזון, הפשרנות המקדמת וההומור האין- סופי, היה בכלל מזכיר מועצת פועלי תל אביב מטעם הסתדרות העובדים, ולא היה אחראי על ההתיישבות, אף שתמך וסייע לה. ב-1930 הוא הגה את "תכנית האלף": תכנית להתיישבות אלף משפחות בו זמנית בעמק חפר, שנרכש זה לא מכבר על-ידי "הקרן הקיימת לישראל". באותם ימים הרעיון נראה דמיוני. מהיכן יילקחו האמצעים? מאיפה יהיו להם מים? אשכול נועץ בבלאס – אף הוא איש
חזון - אשר אמר לו כי יש מים וצריך רק להביא אותם. אשכול העריך את בלאס כמהנדס רב- תושייה ויוזמה, ואכן הוא לא טעה: לאחר זמן לא רב הסתבר כי בלאס תרם יותר מכל אחד אחר לפיתוח מערכת המים הארצית של ארץ ישראל ומדינת ישראל.
בשלב זה החליט אשכול להציע ליהודי גרמניה תכנית להתיישבות שבאמצעותה "יקשור את היהודים לאדמה" (כדבריו): הוא ירכוש בגרמניה מוצרים בכסף המועט שהרשו שלטונות גרמניה הנאצית ליהודים להוציא, ויעבירם ארצה. המושג שנקבע למהלך זה היה "טרנספר". אשכול חשב שיצליח לשכנעם לרכוש בכסף זה צינורות, והבטיח שכספם יוחזר להם אחרי 15 שנים. הייתה זו נוסחת הפלא שבזכותה נוסדה חברת המים. הצלחתו הייתה מסחררת. תוך זמן קצר הצליח לאסוף לקופתו רבע מיליון מרק, שיועדו למפעל ההתיישבות הגדול שתכנן.
אשכול זכר את ביטחונו של בלאס כי אפשר למצוא מים במקומות שמהנדסים אחרים כשלו במציאתם. ואכן הוא קיבל מבלאס "תכנית רצינית" שתוכל לשכנע את ארתור רופין, ראש מחלקת ההתיישבות, ואת אברהם גרנובסקי (גרנות), ראש קק"ל, שיש להקים חברת מניות. החקלאים יקנו מניה בחברת המים שתקום, תמורת 500 קוב מים לדונם. אבל רופין וגרנות היו אנשים זהירים, והמתינו שההבטחה של בלאס למצוא מים בכמויות גדולות תמומש. בלאס ואשכול היו פיקחים. הם החליטו להתחיל ולחפש מים במקום שידעו כי ההצלחה תאיר להם פנים. בארבעת הקידוחים הראשונים שבוצעו באזור כפר חסידים-אושה נמצאו מים, ואין הוכחה טובה מההצלחה! הקיבוצים גבת ורמת דוד ומושב כפר יהושע קנו מניות, והרעיון החל לצבור תאוצה: צינורות שנקנו בגרמניה הונחו באדמה, מכוני שאיבה נבנו ומיליון מ"ק מים ראשונים סופקו למשקים. המפעל, שהתחיל בלי רעש וצלצולים - "מפעל הקישון" קראו לו - החל להזרים מים. אשכול היה מאושר, אך בה בעת "פחד פחד-מוות" כדבריו, שמא ייכשל. הוא ביקש מבלאס תכנית גדולה נוספת לאספקת 4 מיליון מ"ק מים, שיסופקו ליישובים במרחב שבין שער העמקים לבין מרחביה שליד עפולה. בלאס כדרכו שעט קדימה והציע תכנית שכזו. העבודות החלו במרץ ונוהלו בכישרון, אך אי אפשר היה להימנע גם מכישלונות. כעבור שנים נזכר אשכול באחד הכישלונות: בריכת העפר שנבנתה ליד קיבוץ גבת בקעה כי לא הדקו את האדמה כנדרש, ו–23,000 מ"ק מימיה אבדו. אך בסך הכל האירה ההצלחה פנים לאשכול ולחבריו.
הכל היה צריך להתנהל בתנופה אך גם "לפי הספר", לפי החוקים והתקנות. בחורף של שנת 1936 התכנסו תשעה חברים מראשי היישוב, בראשם רופין וגרנות, והחליטו למזג את החברה העומדת להיווסד עם החברה לאספקת מים שהוקמה על-ידי המחלקה ליישוב יהודי גרמניה. לחברה החדשה ניתן השם "מקורות". החברה נרשמה כדת וכדין בשנת 1937ויצאה לדרך. שלושה שותפים היו לחברה החדשה: קק"ל והסוכנות היהודית – ביחד חמישים אחוזים, ויתרת חמישים האחוזים היו בידי ההסתדרות הכללית, שפעלה לפיתוחה של הארץ ולהקמת התשתית הפיזית.
מניית בכורה בחברה החדשה הייתה גם לאיש מים מכפר סבא, פנחס קוזלובסקי, לימים פנחס ספיר - שר האוצר, המסחר והתעשייה. איש דינמי ורב מעשים זה גויס לחברה החדשה על ידי אשכול, שהעניק לו את התואר "מזכיר החברה". אך תואר פקידותי זה לא הלם את האיש: "המזכיר" קוזלובסקי לא ישב ליד מכתבה כשכוס תה בידו. הוא התרוצץ בארץ, פיקח על הנחת הצינורות ועל בניית הבריכות, שאג במלוא גרונו (והיה לו במה להתפאר) על הקבלנים ועל הפועלים כדי לקדם את העבודה וכדי שתתבצע באיכות גבוהה.הוא היה הפרויקטור, המפקח והאחראי העליון גם יחד.
אי אפשר לדמיין שלישייה כה סוחפת כשלישייה אשכול, ספיר ובלאס. בלאס תכנן ויזם, אשכול פתר את הבעיות בחן וחסד, ולפעמים, באין ברירה, גם "בדורון" (כדברי בלאס),וספיר היה הקטר שסחב את קרונות החברה בעוצמה ובנחישות.
התפתחות "מקורות" הייתה מהירה מאד, למרות התנאים הקשים שהציבה הממשלה הבריטית לחברה, ובהם האיסור לשנע מים מאזור לאזור והאיסור לספק מי שתייה לעיר חיפה. כשראו הבריטים כי "מקורות" גדלה ומתפתחת, הוסיפו על האיסורים פרי מדיניות "הספר הלבן", הכולל איסור להעביר בעלות על הקרקע - שפירושו עצירת ההתיישבות החדשה - גם את הצעת "חוק המים". חוק זה כוון במפורש נגד "מקורות": כל רישיון להנחת קו, לבניית בריכה ולקניית חומרים הצריך מו"מ מתיש עם הממשלה, ואין ספור פעילויות מתוחכמות כדי שהפרויקט ייצא לדרך.
אירוע רב משמעות בחיי "מקורות" התרחש שבע שנים לאחר היווסדה, עם הגשת תכנית מים ארצית שהכינה החברה לבן גוריון, שהיה ראש הנהלת הסוכנות היהודית בארץ-ישראל. בסוף 1942, לאחר שהגיעו הידיעות המפורשות כי באירופה מתרחשת השמדת העם היהודי, הקים בן גוריון ועדה לתכנון המשק הארץ-ישראלי לימים שלאחר המלחמה. בין 18 ועדות המשנה של הוועדה העליונה לתכנון הייתה גם ועדת המים. ראשי "מקורות" ביקשו מבלאס לפתח לכלל תכנית מעשית את הרעיון הכללי שהכין שנה קודם לכן, בפברואר 1941, "ליישוב מדבריות א"י" (כשמו של התזכיר בן חמשת העמודים שהגיש אז). אשכול וספיר ארגנו את הכסף הדרוש למחקר, 30,000 לא"י, סכום עצום במושגי הזמן ההוא. בלאס, שהיה נלהב לנוכח אפשרויות ההתיישבות בנגב ובערבה, ניגש לעבודה כדרכו, בתנופה ובמסירות אין קץ. עוד נייר ועוד תזכיר ועוד מדידות - ולבסוף הוא הניח על שולחנה של הוועדה את התכנית הארצית הראשונה להשקאת כל ארץ ישראל ולשימוש בכל המים הפוטנציאליים שבה. התכנית הוגשה בעברית ובאנגלית, בספר כרוך שדפיו דפי סטנסיל, אשר כלל גם מפות, טבלאות ותרשימים שונים, ב-20 עותקים בלבד, זאת מפאת הסודיות שנהגו בה באותה תקופה. שמו של הספר מעיד על מהותו: "אוצרות המים בארץ-ישראל, סיכויי ההשקאה ופיתוח הידרו-אלקטרי". בלאס סקר את כל פוטנציאל המים בארץ. הוא הציע תכנית להעברת המים מהצפון לדרום בתכנית מדורגת, במקביל ליצירת תחנות כוח וחשמל, והציג אומדן עלויות לפרויקטים השונים. ללא ספק הייתה זו תכנית האב הראשונה של משק המים בארץ, אשר כללה את העברת מי הצפון ליישוב הנגב והערבה. לימים, עם הקמת המדינה, נתמנה בלאס לעמוד בראש ועדת תכנון "המפעל הארצי" (שמו הראשון של "המוביל הארצי"), ורבות ממחשבותיו על המוביל הארצי ומתכניותיו בוצעו הלכה למעשה.
אירוע בולט נוסף התרחש לאחר "השבת השחורה", ביום 29 ביוני 1946, כשהבריטים הטילו עוצר וביצעו מעצרים בקרב חברי ארגון "ההגנה" ובקרב מנהיגי היישוב. התגובה הציונית של חברי ההנהלה הזמנית של הסוכנות הייתה יישוב 11 נקודות חדשות בנגב, הלא הן י"א הנקודות שעלו על הקרקע במבצע חצי צבאי, שבוצע במוצאי יום הכיפורים תש"ז. אשכול ובלאס היו בטוחים כי ניתן לספק ליישובים החדשים מים. התכנית הייתה להעביר מים מקידוחי ניר-עם בצינורות של 6 אינטש שנקנו באנגליה, ושימשו קודם לכן לכיבוי שריפות בימים שבהם הפציצו הגרמנים את לונדון. התוואי המתוכנן היה לאורך כ-150 ק"מ - צינור מערבי וצינור מזרחי שיונחו בצמוד לדרכי העפר הממשלתיות. שוב היה זה שילוב מנצח שבמרכזו עמדו לוי אשכול, שמחה בלאס המהנדס ופנחס ספיר, שניהל את הפרויקט בעזרתם של חברים יקרים כמו אליעזר בודנקין ואליהו בן חור. צינור המים של"מקורות" תרם לנוכחות היהודית בנגב.
עשר שנים בלבד לאחר הקמת החברה (ב-1937) ולאחר ההתחלה הצנועה ב"מפעל הקישון", הסתבר כי "מקורות" הייתה לגורם המרכזי במשק המים הארץ-ישראלי. "שואבי המים" הנמרצים פעלו בתנופת עשייה בכל חלקי הארץ, והתכנית להובלת המים מהצפון לדרום היוותה את התשתית הטובה ביותר בתחום זה לקראת הקמת המדינה.
* דוד שטנר, איש מערכת הביטחון לשעבר, מתמחה בנושאי מים וגבולות, והשתתף במשא ומתן בנושאים אלו במסגרת שיחות השלום בין ישראל לשכנותיה.
לכתבה ״כך נולד הרעיון״
מפי עמנואל גולן ז"ל העובד הראשון של ״מקורות״ - לחצו כאן
לכתבה ״מקורות חוגגת 77 שנים להיווסדה״ - לחצו כאן