היום נדמה כי זאת אגדה שמישהו המציא:
היה היה. מדינת ישראל מחולקת – למדבר
צחיח ומים רבים. חצי חצי
הגליל – פירות גן העדן. בנגב – לחם לא תוציא
ואז – אז עושה המדינה אותו מעשה מופת חלוצי
ומותחת דרומה את הקו הירוק, את מוביל המים הארצי
וחוצה הרים ומצוקים וחולות וחמר וישימון
עד כי את הדשא אשר במצפה רמון
משקים מי הכנרת ממעיינות הצפון!
אגדה. או נס. אולי פלא
אבל היו לנו ימים יפים כאלה

אינני יודע אם הייתה זו מדינה אחרת, או אולי היו אנשים אחרים
אבל אני זוכר אותם חוצבים את המנהרות, עטורים קסדות כורים
אני זוכר אותם, כפותיהם על הפה, צועקים זה אל זה מראשי ההרים
את משקפי האבק המתכהים על מצח נהגי הדחפורים
את צינורות הענק מ"יובל-גד" נוסעים צפונה, זהירים זהירים
וכותרות בעיתון על משאבות ענק, על גנראטורים אדירים
על הפרשי גבה ומקומות שמדדנו אותם בנעלי סיירים
ביומני הקולנוע הראו את "הסיפון" בנחל עמוד ואת מהנדסי מקורות המסבירים
את לחץ המים, את הגרביטציה, את הקובים – הכול במספרים
וכל כולם נערי אשכולים, וכל כולם נערי ספירים
וכל כחם בעובדות יבשות שהפכו: לחלומות משכרים
ואחת עשרה עונות של חרף ואחת עשרה שנות שמים בוערים
ואינני יודע אם הייתה אז מדינה אחרת, אך ראיתי אנשים מאושרים

היום אינני יודע אם אראה אותם שוב
ואני הולך לאורך המוביל, ממאגר אל אגם, מתחנה אל ישוב
הולך כעל גבי צינורות טמונים בקרקע, במנהרות מים, בקו תעלות פתוח
בין קבוצים, ומושבות ומושבים וערים ועיירות פתוח
ושלוחות מוביל המים גומאות מרחקים מתרשתות ומסתעפות
וארץ ישראל מאזינה לזמר הממטרה ולחש הטפטפות
כשערי הארץ ואירופה בתנובת הנגב מוצפות
והמטעים – שלל צבעים וטעם, והחממות – יפי תועפות
וגם חזונות אחרית הימים, כאן רושמים את שנותיהם היפות -
אבל, היום אני רואה גם שפתיים קמוצות, ואני רואה גם עיניים עייפות
וכמו תם חלום נעורים וקוצצו כנפיו המרחפות

ובאין שמחת ההווה, אני חוזר אל המוביל הארצי
אל מקורות הכוח שלנו, אל מעיינות החיים של ארצי
אל אותם האנשים אשר בלי בדל מליצה על השפתיים
הפריחו את "השממה", "הפכו צייה לאגם מים"
אל אלה אשר בסיבוב אדיר של מגוף
שינו את צבעי הארץ והחליפו נוף בנוף
אל אלה אשר בעיניהם השתקפו תמיד המחר והמחרתיים של המדינה
אל חדוות אותו קו ירוק וארץ ישראל הרעננה
אל הימים האמיצים והחכמים, שלפני – רק עשרים וחמש שנה